העולם וסודותיו

הדרך שבה היא הולכת, איך ששערותיה האדומות מתנועעות עם הרוח, איך שהיא מרפרפת בריסיה היפים, הארוכים, עיני השקד הירוקות הנוגות והיפות שלה, שטומנות בקרבן עצב עמוק, עדין, שברירי... גופה החטוב, עורה הבהיר, השֶקט המסוכן שלה... כל אלה הם רק קמצוץ ממיליון הסיבות שבגללן אני אוהב את ליליאן אוונס.
לילי היא הבחורה היפה ביותר בהוגוורטס, ללא ספק. לפחות לדעתי.
הדבר היחיד שמונע ממני לבוא אליה ופשוט לנשק אותה או להציע לה בכלל לצאת... הוא הסיבה הפשוטה הזו: ליליאן אוונס שונאת את ג'יימס פוטר.
במהלך שנותיי בהוגוורטס יצאתי עם כל מיני בנות במטרה לשכוח את ליליאן אוונס. עם חלקן הקשר שלי היה מפותח יותר עם חלקן פחות. היו כאלה שאפילו חיבבתי, אבל זה היה כלום בהשוואה ללילי. שלושת הדברים היחידיים בעולם שהצליחו לגרום לי לשכוח אותה, ולוּ לזמן מועט, היו אלכוהול ובילוי עם חבריי הקונדסאים, סיריוס, רמוס ופיטר שעונים לשמות החיבה רך כף, ירחוני וזנב תולע. אני מכונה קרניים. קראנו לעצמנו כך בגלל היותנו אנימגוסים, קוסמים שיכולים לשנות את צורתם לחיה מסויימת. סיריוס הופך לכלב, מכאן רך כף, אני הופך לאייל, קרניים ופיטר לעכבר ומכאן זנב תולע. רמוס הוא לא אנימגוס. רמוס הוא אדם זאב (ומכאן ירחוני). הוא הסיבה שבגללה אנחנו אנימגוסים. דמבלדור, מנהל הוגוורטס, אישר את שהותו בבית הספר (שהותו של אדם זאב בית ספר אינה מובטחת, מפחד לשלום התלמידים), אבל הוא צריך ללכת ל"צריף המצווח" כל לילה שבו הוא הופך לאדם זאב. "הצריף המצווח" הוא בית שניתן להגיע אליו דרך עץ הערבה המפליקה. הוא היה בית נטוש בהוגסמיד שדמבלדור הפיץ שמועה על הדברים שמסתובבים בו ובכך הבטיח שהבית יהיה שומם במשך כל שעות היום. אנחנו הוכשרנו להיות אנימגוסים כדי לארח לו חברה ולהשגיח שהוא לא ישתגע. בכל אופן, הדבר השלישי שעוזר לי לשכוח את לילי הוא להתעלל בסבר-מאוס. להתעלל בסוורוס סנייפ זה ה-תחביב של הקונדסאים, וכל בית הספר יודע זאת. תשמעו, אני לא רשע או אכזרי. סבר-מאוס כאילו מבקש שנתעלל בו.
סוורוס סנייפ מבית סלית'רין הוא תלמיד שנה שביעית, כמוני. הדרך שלו להשיג חברים היא לרכל על הגריפינדורים עם הסלית'רינים. וזה לא נושא חן בעיני רוב הגריפינדורים, ואני, סיריוס, רמוס ופיטר לא אוהבים את זה. הרבה יותר משהרוב לא אוהב את זה. הבעיה  שלו בלהשיג חברים, היא אנחנו. אנחנו לא אוהבים את מה שהוא עושה ולכן מתעללים בו. הבעיה שלי בלהתעלל בו היא לילי. לילי וסבר-מאוס היו חברים פעם. הם גרו באותה השכונה. הם היו שנים. לאחר פחות מחודש בהוגוורטס סנייפ החל לעיון לה כמו לשאר הגריפינדורים, אבל הוא עדיין אהב אותה. הוא היה הפכפך. קרא לה בשמות גנאי כגון: "בוצדמית", כינוי מעליב לבני מוגלגים, כמו לילי, ואז רץ להתנצל. מסיבה מסוימת, לילי חשה צורך להגן עליו. זה כנראה דבר שלא אבין לעולם. בזמן האחרון הם דווקא מסתדרים בסדר וזה מפריע לי. צובט בלב שלי.

"מה קורה קרניים? על מה אתה חושב שם?" סיריוס נכנס לחדר.
"סתם, כלום. חיכיתי לכם." אני מתנער.
"כן, בטח." צוחק סיריוס, "זאת אוונס, נכון?"
אני שונא את זה. סיריוס הוא החבר הכי טוב שלי. והוא כאילו קורא את המחשבות שלי. כנראה עוד תכונה של בני בלק שלו.
"אוף, אתה והמוח המעצבן שלך," אני רוטן, "כן, לעזאזל. אני לא מסוגל להוציא את הבחורה הזו מהראש שלי, מה אני עושה, רך כף?"
"טוב, אתה יודע שאני לא כמוך. אני לא מתאהב. אני סתם נהנה מלשכב עם בחורות." אומר סיריוס.
"טוב, בזה אתה צודק. אתה גם לא יכול לתת עצות טובות חוץ מ'תצא עם אחרות, תשכב איתן, יעבור לך'." אני רוטן.
"צודק, קרניים." אומר רמוס. הוא בדיוק נכנס אל החדר לאחר מקלחת.
"מאיפה אתה צצת, ירחוני?" שואל סיריוס.
"התקלחתי. גם את זה אסור לבן אדם לעשות?" אומר רמוס ביובש.
סיריוס צוחק. לפני כמה ימים סיריוס ירד על רמוס שהוא מכין שיעורים ומתכונן לבחינות כל הזמן וש"אסור לך לעשות את זה, ירחוני! זה חילול קודש!" ומאז זה הפך למין בדיחה כזו שלהם.
"אין לי כוח לריבים שלכם, אני הולך!" אני מכריז ויוצא מהחדר. אני יורד לחדר המועדון ומתיישב על הספה. פיטר בטח התגנב לקחת אוכל מהמטבחים ותכף יחזור.
אבל פיטר הוא לא ההפתעה שמחכה לי באותו ערב...
"בוא, פוטר, שיחת מדריכים!" מכריזה לילי שצצה משום מקום ומתחילה למשוך אותי מהספה לכיוון היציאה ממגדל גריפינדור.
"אח, אוונס, את מכאיבה לי! איי! עזבי אותי!" אני צווח. לילי בדיוק גוררת אותי על הרצפה משם. אלוהים, לבחורה הזו יש הרבה יותר כוח ממה שנראה לעין. היא עוזבת אותי והולכת בדממה. אני הולך אחריה, מסתכל על השיער האדום החלק והיפה שלה... היא עוצרת ונכנסת לאחת הכיתות, מורה לי להיכנס לשם אחריה.
"יש לי הזכות לדעת למה נגררתי לפה על ידי המדריכה הראשית?" אני שואל.
"תראה," היא נאנחת, "אני אגש ישר לעניין. אתה מוכן להפסיק עם זה?"
"להפסיק עם מה?" אני שואל.
"להפסיק עם המשחקים האלה. אתה שולח לי את המכתבים?" היא שואלת ישירות ובוחנת אותי בעיני השקד הירוקות והגדולות שלה.
"איזה מכתבים?" אני שואל, לא יודע על מה היא מדברת.
"מישהו שולח לי מכתבי אהבה. אתה רודף אחרי כל הזמן. רוב הסיכויים מצביעים עליך." היא רוטנת.
"ליליאן אוונס, אני לא שולח לך שום מכתבי אהבה!" אני מכריז. מי המטומטם שעושה את זה? כולם, למעט הילד הזה, ככל הנראה, יודעים שבלתי אפשרי לכבוש את לילי אוונס במכתבי אהבה. "למרות שבתור מדריכים ראשיים אני חושב שיש לנו הסמכות לטפל בזה, אם תרצי."
"לא תודה, פוטר. אני יכולה לטפל בזה בעצמי." היא אומרת והולכת.
מה אני עוד צריך לעשות בשביל לכבוש אותה? אני מאמין שהתהליך יהיה איטי וכואב, אבל בסופו של דבר, אני אוכל לעשות את זה.